טיול לעצלנים בעמק הירדן

היום כבר לא בושה להודות: לא כולנו אוהבים ללכת בשטח 4 וחצי שעות רק כדי לראות איזה שיח או מצפה תוך שאנחנו מנשנשים אבק וקופסאות שימורים. אז לכבוד העצלנים והעצלניות שבינינו, או אלה שממש לא אוהבים להתלכלך, הנה ההצעה שלנו לטיול יפה, מסקרן וחווייתי על הגדה הדרומית של הכנרת.  

אם יש דבר שזכור לי במיוחד מהקמפינג הראשון בכנרת, היא הפקק בדרך חזרה.

ורד, נהגת ההסעה הפלפלית שלנו, ניסתה לבצע מעקף קטן דרך שדרות האקליפטוס שתוחמות את כביש 92 (סובב כנרת) והצליחה לעבור בהצלחה כ-50 מכוניות, עד שהשוטר ההוא סימן לה לעצור. העיכוב הקטן הזה הוסיף לנו "דפוק" של חצי שעה בדרך הביתה, למרות שורד הצליחה להימנע איכשהו מלקבל את הדו"ח.

האמת היא שגם הקמפינג באותו הטיול היה סביר-מינוס. כשזה הקמפינג הראשון שלכם, הסבירות שתגיעו לאוהל בצורה מתוקתקת ומאובזרת קומפלט שואפת לאפס. כך יצא שבזבזנו מחצית מהזמן על חיפוש אחר מצית או גפרורים להדלקת המנגל, ניפוח מזרוני הים וקומבינות התאורה הכושלות. בשורה התחתונה נרשמו כמה רגעים מצחיקים, הרבה רגעים מרגיזים וכנרת אחת יפה וממכרת, שלמרות הכל אי אפשר שלא לרצות לחזור אליה.

מתאהבים בה כל פעם מחדש.

בסדר, אז אני לא מתה על קמפינג ובאופן אישי תמיד אעדיף כל סוג של חופשה שלא כולל דחיפה של המזרון המתפנצ'ר לתוך האוהל, רק כדי שאוכל לישון שעתיים. אבל כשהחבר זרק את הרעיון של יום טיול נחמד לכנרת, הודעתי לו שאני יכולה להיות מוכנה תוך שעה, למרות שהוא בכלל התכוון שניסע בבוקר למחרת.

איכשהו קמנו מספיק מוקדם כדי לתפוס את הזריחה המשגעת על המים. ואם כבר ליהנות מזה עד הסוף, אז שיהיה בתצפית הכי מיוחדת לעמק הירדן והכנרת – מצפור הוד בקיבוץ אלומות (ממש בכניסה לקיבוץ). מכאן אפשר לראות לא רק מים מנצנצים בכחול-כסוף, אלא את כל הקיבוצים, ההרים והשדות שמסביב.

אחרי שהתלהבנו מהנוף מספיק זמן, התחלתי להצטער שאין לנו קפה. אז כדי לפצות את עצמנו בשניים קפה ואחד נוף, עצרנו באלונית שביציאה מהקיבוץ (זה בעצם כל מה שיש) ולקחנו איתנו קפה חם ומעורר הישר אל הנסיעה בירידות המפותלות למטה. רגע לפני ההגעה לצומת כנרת שתמיד מסמנת בשבילי את השלב שבו האוזניים סופסוף נפתחות אחרי שנסתמו לחלוטין בירידות, פנינו שמאלה, אל מוזיאון המושבה – מבנה עתיק עם היסטוריה מרתקת וחומה אחורית עם נוף מדהים.

בגלל שחשיבה מעמיקה היא לא הצד החזק שלנו על הבוקר, ויתרנו על הכניסה פנימה והתיישבנו על החומה כדי לשתות את הקפה בשקט. הכנרת פרושה לרגלינו, האוויר נקי. כל כמה דקות מצטרפת סירה נוספת למים, שמסגירה עד כמה התושבים אוהבים להתעורר כאן מוקדם. בעצם, עד השעה 9:00 היה נראה שכולם כבר אחרי שלב ההשכמה, כמונו, אחרי הנוף המעורר והקפה השני לבוקר זה.

חשוב לציין שאם אתם מגיעים הנה גם בעונות המעבר, מומלץ להתלבש בשיטת ה"בצל", כאשר החולצה האחרונה בסולם השכבות היא קצרה. בכל זאת, מדובר באחד המקומות החמים והלחים ביותר ברחבי המדינה.

בצומת צמח המשכנו ישר, היישר אל החניה של מכללת כנרת ובית גבריאל. זה אולי יישמע מצחיק, אבל אפילו החנייה פסטורלית. שני המתחמים הסמוכים, זה של המכללה וזה של בית גבריאל (מרכז התרבות המקומי) טבולים בתוך שפע של צמחייה ושבילים משורטטים שמקשרים ביניהם. החבר לא היה ממש שותף להתלהבות, אבל לכו תסבירו למי שרגילה למפלצות בטון דו מפלסיות שעולות 40 ש"ח לשעתיים, איכות חנייה מהי.

נכנסנו פנימה אל בית גבריאל כשאת פנינו מקדמת המסעדה התורנית הנוכחית. כבר שנים שהמסעדה (או המסעדות) כאן משום מה נסגרת ונפתחת תחת שם ובעלים אחרים. למרות זאת, שני דברים נשארים קבועים: אקווריום הדגים הענק שמלא בדגים צבעוניים והנוף הנפלא לכנרת, מבעד לחלונות הענק. בחלקו הנגדי של המתחם נמצאים גלריית האמנות, שמציגה בכל פעם עבודות של אמן מקומי שונה ובית הקולנוע הקטנטן, אולי המקום הכי שקט שיש לחוויה הקולנועית שלכם. ביציאה מהמסעדה נמצא הגימיק האמיתי של המקום: מדשאה ענקית מול הכנרת, שמשמשת להופעות, פעילויות וגם יריד החקלאות השנתי המומלץ בחום.

הנוף היפהפה מבית גבריאל

מכאן המשכנו אל מתחם הקניות החדש בצמח, שכולל מסעדות, בתי קפה וחנויות נחמדות. סיבוב קצר הוביל אותנו למסקנה שכל ה"פאן" במקום הזה הוא דווקא היכולת להישאב עמוק אל הפסטורליות ולזנוח (רק ליום אחד, כמובן) את השופינג האהוב. בחלקו האחורי של המרכז ישנה דרך עפר שמובילה בסופה אל הדגניות (דגניה א', דגניה ב'), שני קיבוצים מראשוני ההתיישבות בסביבה. בעודנו משוטטים ברגל אל דרך העפר והמטעים, מגיח טרקטור חלקאי עמוס בננות טריות וריח נפלא. המבטים הנוצצים שלנו כנראה הסגירו אותנו בפני הנהג, שעצר לידינו ושאל בחיוך אם נרצה להתכבד. כך יצא שבבריזת הצהריים העמק-הירדנית המרעננת, אנחנו יושבים על השביל כשמולנו הכנרת, מאחורינו שדה פתוח ואנחנו באמצע – אוכלים בננות עם טרקטוריסט קשוח שמספר לנו על מצב השוק והשכר המביך.

הפסקת הצהריים הסתיימה ונפרדנו מאיש הבננות לשלום. המשכנו רגלית עד הכניסה לקיבוץ דגניה ב' ונחתנו במרכז סדנאות השוקולד של גליתא. מה אגיד לכם, מכאן כבר קשה מאוד לצאת. המדפים עמוסים בריח מתוק ממכר ובאריזות שוקולד מפתות לעין ומכל מקום מציצים קינוחים טעימים שרק מחכים שנבוא ונטעם. אחת ממדריכות הסדנא ששוחחנו איתה, היתה בדיוק בדרכה הביתה לקיבוץ מעגן, כך שהסכמנו מיד להצטרף אליה כשהציעה טרמפ, עד האוטו שלנו שבמתחם צמח.

מכאן נסענו אל קיבוץ כנרת, כדי להציץ על אתר הטבילה המיוחד שמקדש את התיירים הנוצרים במי הירדן הקדושים. לצידו נמצאות סירות הקאנו השובבות של "רוב רוי", שרק מחכות שניקח אחת מהן לסיבוב על המים. כמובן שלקחנו!

נראה אתכם מתאפקים ואוכלים רק אחד…

הקאנו בירדן, כמו כל ההוויה הכללית: ציורי, רגוע ואופטימי ביותר.

את היום סיימנו, איך לא, באחד המקומות הטעימים והמיוחדים ביותר באזור הכנרת – עוגתה, של השף-קונדיטור דודי ברזילי. אם עד היום ביקרתם בסביבה אך הסתמכתם רק על הפאסט פוד של צמח, יש לכם המון למה לצפות. החוויה כאן כוללת מבחר טעמים משובחים תוצרת המקום ומקוריות יוצאת דופן. בין ביס מהניוקי להתענגות מהריזוטו, דודי מגיח החוצה ומציע לנו להתכבד מהחומוס שהכין ממש עכשיו. הלשון שלנו בהחלט בגן עדן.

את יום הטיול שלנו אנחנו חותמים מרוצים ובעיקר שבעים. בין טיולים רגליים והרבה רביצה על החוף, יש כאן גם קסם מקומי שקשה להסביר ובעיקר קשה להתחרות בו.

אנחנו עולים במעלה ההר כל הדרך אל צומת אלומות. הנוף מאחורינו ואנחנו לכיוון מערב, רודפים אחרי השמש ומתפללים שנהג הסמי-טריילר שלפנינו יפרוש כנפיים ויעוף מהנתיב בדרך נס. תוך כדי התפילות והניסיון להציץ פעם אחרונה על האגם הנפלא הזה, אנחנו מגיעים למסקנה שבארץ כמו בארץ, לכל המקומות הכי טובים יש פקק בדרך החוצה, כדי שלא נצטרך להיפרד מהם כל כך מהר…